<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן קכ"א</h1>
<h2>דף יח:</h2>
מס"ע של הש"ר, הר' שמריא תשובת מורי על שליח החולים, שתבע הקהל, שכתבו בכתב ידם כל מי שיעריכו אותו מכך וכך יתן מהשגת ידו כך וכך, נדון לפני רבותי' על גבי קרקע ידים מוכיחים והדעת מכרעת בהלכה מקוטעת, כי הם לא נתכוונו אלא לפי המנהג מקומ' שרגילים להעריך בהטלת המס, מלבד ספרים וקרקעות, דאין מעריכין אותם כלל ואין המס מוטל עליהם ואין להם אונאה דבר כל כסף, ולא מחתי נפשייהו לספיקה להעריך ב"ד נכסי כל איש ואיש בפני עצמו, כשיבא שליח החולים, מפני מראית העין. ובנדרים [י"ח ע"ב] אמרי' סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל, בכל מקום שאומר הנודר לא נדרתי אלא כך וכך, בתר דעתו ומנהג מקומו אזלינן, כדאמ' נמי התם, סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת, שאין אנשי גליל מכירין את תרומות הלשכה, ואין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים. וצריך לדקדק ההיא דפ' בת' דמנחות [ק"ח ע"ב], שור בשורי הקדש הגדול שבהן הקדש, דאמ' מקדיש בעין יפה מקדיש, דיש לחלק דהתם יכול לשון הקדשו ליתפס על זה כמו על זה, דהי מינייהו מפקת דשקולים הם, וליכא למימר יד בעל השטר על התחתונה, אבל בנדון זה, יכולין לומ' לא נתכוונו אלא כמנהג מקומינו דהכא, דממה נפשך לשון הקדש, לשון נדריהם חייל אשאר נכסים דזהו בברור. אבל לומר דחייל אשאר נכסי, חייל נמי אקרקעות וספרים, שלא כמנהג מקומם לא אמרינן, אין להקדש אלא מקומו ושעתו. וקידושין נמי מדמינן להו לנדרים פ' האומר [קידושין ס"ד ע"ב], לעניין דלא מחית נפשיה לספיקה. ומ"מ לא מלאנו לבנו להפליג מדעת רבותי' שבצרפת אשר מימיהם אנו שותים ובתר רישא גופא אזיל, חפץ ה' בידכם יצלח יגדל תורה ויאדיר. ע"כ.
